תרבות הנרטיב

למרות ש"איש באמונתו יחיה" נשמע כמו פסוק לכל דבר, לא תמצאו אותו באף מקום בתנ"ך. הוא בסך הכול שיבוש של דברי הנביא חבקוק שהתכוון למשהו אחר לגמרי כשקבע ש"צדיק באמונתו יחיה" (ב,ד). ובכל זאת המשפט הזה הפך לאחת הסיסמאות הבולטות של העידן הפוסט-מודרני ולמרכיב מרכזי באטמוספירה התרבותית שכולנו נושמים. התפיסה שעומדת מאחוריו היא ש'כל אחד והאמת שלו'. אין משהו מוחלט וחד-משמעי. הכול יחסי, נתון לפרשנות, תלוי בנקודת המבט. לכל אדם, לכל עם ולכל אירוע יש את הסיפור - הנרטיב, שלו. מה שבשבילכם הוא יום העצמאות, כשעם ישראל חוזר הביתה לנחלתו ומחדש ימיו כקדם, עבורם זו שואת ה'נכבה', אסון הומניטארי ופשע מוסרי מן המדרגה הראשונה. מי צודק? השאלה לא רלוונטית. כי בעולם שלנו אין דבר כזה 'צודק'. יש הרבה 'סיפורים'. בחר לך איזה שאתה רוצה ולך איתו.

אומנם, יש להודות שבמדינה דמוקראטית כמו שלנו יש גם יתרון מסוים לתרבות הנרטיב. היא מאפשרת לאנשים בעלי דעות מנוגדות לדור באותה מדינה בכפיפה אחת ו'לסבול' אחד את השני, מבלי להיגרר למלחמות על כל צעד ושעל. גם במערכת יחסית זוגית יש מקום מסוים לגישה כזו, והיא מאפשרת לתת מקום מכבד ומאפשר לבן/ת הזוג גם כשלך נראים הדברים אחרת. מצד שני יש לדעת שהיא טומנת בחובה סכנות גדולות וההשתלטות שלה על צורת החשיבה והשיח גורמת נזק רב.

האמת "שלנו"
דוגמא: לפני כמה חודשים פנו הפלשתינאים לאו"ם בבקשה שיכיר בהם כמדינה עצמאית. לרגל ה'צונאמי המדיני' המתרגש עלינו, נחלץ לעזרה ראש ממשלתנו, אשף הרטוריקה, והודיע שייסע לעצרת האו"ם בכבודו ובעצמו, כדי (שימו לב!) "לומר שם את האמת שלנו". ואתה שומע את המילים ולא מבין. למה לומר להם את האמת 'שלנו' ולא לומר להם פשוט את...'האמת'. מה, גם אתה לא מאמין שהארץ הזאת באמת שלנו? אתה טורח לנסוע אל מעבר לים רק כדי להציג עוד נקודת מבט אפשרית על הסוגיה? אך אולי החשוב מכל - מה הסיכוי שתצליח לשכנע מישהו, אם אתה בעצמך לא משוכנע עד תום בצדקת דרכך, ובסך הכול משתתף במשחק בו כל צד פורש את 'האמת שלו' והקהל המשועשע בוחר ביניהן לפי אינטרסים כאלה ואחרים. בסיפור שלנו, הצד השני, לעומת זאת, לא מתבלבל לרגע. הוא מדבר מתוך שכנוע עמוק בצדקתו ובזכותו על הארץ כולה, ואם למרות כוחנו העודף מכל בחינה, אנחנו מתקשים להכריע את האויב העומד מולנו, שווה לבדוק האם הרעל הנרטיבי לא חדר אלינו גם בתחום הזה, והכלל החז"לי 'ברי ושמא – ברי עדיף' מעניק לעמדה הפלשתינאית יתרון ענק אל מול עמדה ישראלית הססנית ומבולבלת.

על פנים ועל חוצ-פנים
מבלי שהרגשנו השיח הנרטיבי הפוסט-מודרני חודר גם לעולם הדתי ואף לתוך בית המדרש והשפעתו מחלחלת לנפשות הלומדים. "זה נכון שזה מה שאתה חושב, אבל יש אחרים שחושבים אחרת", "אומנם הרב איקס פסק שאסור אבל בטוח יש רב אחר שמתיר". מבלי להרגיש נוצר במקומות מסוימים מין אופי נפשי תלוש, בלתי מחויב לשום דבר, סוג של 'אימפוטנט רוחני' שמסוגל לדבר המון על דברים רבים, אך הוא תמיד נמצא מבחוץ להם. הוא סוקר, מתעניין, שופט ומנתח תוך שפניו עוטות ארשת פנים מלומדת, אך לעולם אינו צריך להכריע או לממש שום דבר בפועל, כי הרי בסופו של דבר תמיד גם ניתן לומר ההפך. אין חתירה לאמת מוחלטת שצריכה להתממש, אלא מין שיטוט סתמי ונטול מחויבות. אם תאזינו מן הצד לשיחות אינטלקטואליות/פילוסופיות/פוליטיות/רוחניות בין אנשים תשימו לב לתופעה מעניינת. יותר מידי משפטים נפתחים במילים "אני מרגיש", למרות שהנידון בו עוסקים אינו קשור כלל לענינים הרגשות ותחושות אלא לדברים התלויים בעובדות וניתן להתווכח עליהם ולהוכיח אותם. נורא נוח לתלות דברים בנקודת מבט והרגשה ולחסום מראש כל אפשרות להתנגדות שהרי "על טעם וריח אין להתווכח", אבל הדיון כולו הופך להיות עקר ומנותק מהחיים. עם כל הרצון להכיל ולאפשר ולהרבות תורה יש לדעת שלא כל אמירה תורנית באה בחשבון, ולא כל פרשנות לתנ"ך או לחז"ל היא לגיטימית. נורא מפתה לצטט את "שבעים פנים לתורה" אבל אסור לשכוח שיש גם 'חוצ-פנים', ויש סוגים מסוימים של לימוד תורה שעליהם אמרו חז"ל שמוטב לו שלא בא לעולם.

חותמו של הקב"ה הוא אמת. לא מדובר באמת צרה, חד מימדית ומצומצמת. מדובר באמת כוללת שמכניסה תחת כנפיה (כמעט) את הכול, ומעניקה לכל דבר את המקום הנכון והמדויק שלו. אל האמת הזו התכוון חבקוק כשאמר "צדיק באמונתו יחיה" – היא זו שמחייה את הצדיק ומנחה אותה כיצד לחיות ולאן לחתור.